באחד הימים היותר חמים של החורף הזה, ניגשה אלי הבכורה שלי (בת 8) ואמרה שהיום היא רוצה ללבוש חולצת בטן. התגובה הראשונית שלי הייתה להיות אמא שלי ולהגיד “בשום פנים ואופן לא!” אבל עצרתי את עצמי כדי לבדוק למה בעצם?
בתור ילדה ונערה תמיד חלמתי ללבוש חולצות בטן ופעם אחרונה שהיתה לי אחת כזאת זה היה כשהייתי בערך בגילה. אח”כ כבר התחלתי להתבייש בגוף שלי, שהיום במבט לאחור היה מושלם. בעצם, עד היום, אפילו ביקיני לבריכה אני לא מסוגלת ללבוש.
את לא נולדת עם הבושה הזאת, את סופגת אותה מהסביבה שלך, מהחינוך שלך והיא ללא ספק אחד הדברים שהופכים אח”כ מביישנות קטנה למפלצת דימוי עצמי שלילית וענקית.
הגדולה שלי התברכה בגוף נפלא אז למה בעצם שלא תהנה ממנו? הרי אני זו שמחנכת אותה כאן ועכשיו לא לספור אף אחד ואף דעה פרט של עצמה בלבד. זו אני שמטפטפת לה כל הזמן לאהוב את עצמה ולהנות מכל רגע אז למה קפצתי להגיד מייד “לא”?
חוץ מזה, היא נמצאת על קצותיו החיצוניים הראשוניים של גיל ההתבגרות, בו היא תבדוק את הגבולות שלה וגם את הגבולות שלי. אם אגיד לה לא היא תבין שיש פה מקום למרוד ותתלבש ככה בכל מקרה.
אז אמרתי לה כן ואפילו שמחתי איתה.
בכלל, בתור אמא, לגדל ילדה זה כמו לנסוע אחורה במכונת זמן ולתקן כל מיני דברים מהחיים שלך.
וזה מזכיר לי סטנדאפ קומדי שראיתי לא מזמן בנטפליקס של השחקנית והקומיקאית לזלי ג’ונס. למופע כולו קוראים “מסע בזמן” ולא תביני איך השם קשור למופע עד שהיא מגיעה לקטע האחרון שלו וסוגרת לך את הכל ביחד בדרך שגרמה לי להמשיך לחשוב על זה עוד הרבה זמן אחרי.
כל המופע היא מספרת בגעגוע והמון צחוק כמובן על שנות ה-20 וה-30 הפרועות שלה ובסוף המופע היא מדמיינת איך היא חוזרת אחורה בזמן כדי להיפגש עם עצמה הצעירה ולהגיד לה “אל תדאגי לגבי העתיד, תמשיכי לעבוד קשה והכל יסתדר”, אבל לא על זה המופע תפס אותי. כי יש לא מעט פוסטים, סדנאות וכתבות בנושא שמאתגרים אותך לחשוב מה היית אומרת לעצמך הצעירה ב20 שנה אם היית נפגשת איתה?
זה היה החלק השני של המופע שלה שבו היא נסעה במכונת זמן קדימה לעתיד שתפס אותי.
בעתיד חיכתה לה הגרסה המבוגרת של עצמה שאמרה לה: “תחזרי מיד אחורה לזמן שלך, אין לך מה לחפש כאן. החיים שלך עד כה היו נפלאים אבל היום את עדיין צעירה (היא בת 50), לכי תהני, תבלי, תבלעי את החיים. יש לך עוד זמן עד שתגיעי לכאן”.
ואז הבנתי שלרוב אנחנו כל כך עסוקות בעבר שלנו על מה היה יכול להיות או איך היינו עושות דברים אחרת, או שאנחנו עסוקות בטירוף של ההווה. אבל גם אם היום אנחנו מסתכלות קדימה לעתיד, אנחנו כמעט אף פעם לא עוצרות לחשוב על עצמנו מפרספקטיבה של הגרסה הזקנה/ המבוגרת של עצמנו. זאת שתגיד לנו, גם
בגיל 40 ו 50, “את צעירה עדיין, תהני מהחיים, תהני מהגוף שלך, מהתובנות שצברת עד היום. תראי כמה רחוק הגעת, עופי על עצמך”.
ואחרי כל זה, יש מצב שגם אני אתחיל ללכת עם חולצות בטן.
