נסו לדמיין איך מרגיש אדם ששותה את טיפות המים הראשונות שלו אחרי שנדד ימים ולילות במדבר בלי שתייה. אני יכולה לומר שאותו אדם בוודאי מתמלא אנרגיות חדשות, טירוף לעוד מים וסוף סוף רוויה לצמא שלו! ככה הרגשתי היום בדיוק בסבב העיתונאים המיוחד שנערך בתל אביב לכבוד שבוע האיור השנתי בעיר.
את שיא הסיור הייתי בטוחה שחוויתי עם הגלריה הראשונה שנכנסנו אליה – גלריית פריסקופ בבן יהודה, עם תערוכה שאישית, הכי מדברת אליי יותר מכל – איורי האופנה של ריקי בן ארי, אוצרת – אילנה כרמלי לנר המדהימה.
כל אדם מתרגש מול הקשר חיובי לילדות שלו ואני התרגשתי עד השמיים לראות מקרוב את חייה ופועלה של האישה שגרמה לי להתחיל לצייר בגיל 4. אמא שלי ז”ל, שאהבה מאוד לצייר אבל מעולם לא פיתחה את זה באופן מקצועי, נהגה להעתיק בכישרון רב ציורים של ריקי בן ארי ועל הדרך ללמד אותי לצייר אותם. מה שאומר שדמויות האופנה של ריקי בן ארי היו מודלים הציור הראשונים שלי וחלק בלתי נפרד מחיי בשלב מאוד מוקדם בהם ועד היום בעצם.
לגלות בתערוכה הזאת, שמאחורי הציורים עמדה אישה עם לב ענק וסטנדרטים בשמיים זה מדהים מספיק אבל להבין גם תוך כדי שהיא השפיעה על מעצבים ובתי אופנה בעולם כולו בתקופתה זה כבר מעבר לכל חלום, גם כישראלית וגם כמאיירת. אילנה האוצרת ליקטה ואספה חומרים מקוריים – סקיצות, מצגות וכתבות עיתונות שנעשו על ידי או על ריקי בן ארי עצמה ומציגה אותם בדרך שעושה להם המון כבוד. הידעתם למשל, שמעצב האופנה היפני איסי מייאקי הושפע ישירות מסדרת סקיצות יוצאות דופן של ריקי בן ארי והפך אותם לסימן ההיכר שלו?
ריקי בן ארי (שהלכה לעולמה לפני 12 שנה) הייתה אורחת קבועה בתצוגות אופנה, בתקופה שבה מאיירים לא הורשו לאייר עדיין בזמן התצוגה. אבל היא בדרך קסם, הצליחה להעביר לא רק את התנועה והגזרות שראתה בתצוגות, אלא גם את שלל הבדים והטקסטורות שהיו שם. יש עוד המון מידע עליה ולעמוד מקרוב מול הציורים האמיתיים זו חוויה ששום טקסט שלי לא יכול לתאר. שווה לבקר ובהקדם!
לשמחתי ולהפתעתי גיליתי שכל ההתרגשות לכבוד התערוכה הזאת לא היתה שיא הסיור אלא רק הפתיח המפואר שלו. בגלריה המקסימה של דוד גרשטיין, מוצגת תערוכת PEEP SHOW – שילוב של אמנים נועזים שלקחו את נושא האירוטיקה לתערוכת איור מרתקת במיוחד. דוד גרשטיין שהתחיל את דרכו באיור, הפך לפסל מפורסם ולאחרונה שב לעולם האיור, חזר מזועזע ונבוך מהצגה שראה (“מירה פוקס”) שבה השחקנית שישבה ממש בחברת הקהל, החלה להתפשט ולהסתובב עירומה תוך כדי המופע בין כולם ולבדוק איפה חוצים הגבולות בין תרבות תיאטרון למציצנות, החפצה, קומדיה וכל זה מבלי להיות צינית. דוד לקח את המבוכה שלו והפך אותה בשנינות לסדרת איורים מעולים שמתארת את המפגש עם אותה שחקנית והמבוכה שהציפה אותו. זאב אנגלמייר – שושקה המופלאה הגיעה בכבודה ובעצמה לספר לנו על החלק שלה בתערוכה ואיך כל זה קשור לאמן טומי אונגרר. בגלרייה מציגים גם קרן כץ ואיתי רון גלבוע שנגעו כל אחד בנושא עם הסגנון והכיוון שלו. מרתק, ססגוני ושווה ביקור בהחלט.
לטלטלה הבאה אף אחד לא הכין אותי. בגלריית P8 בדרום העיר, פגשנו את מרב סלומון, מאיירת, פרופסורית, וראש תחום האיור לשעבר בבצלאל שמציגה בתערוכות ברחבי העולם. מרב בחרה לקרוא לתערוכה שלה מאוזוליאום – מונומנט הנצחה חשוב, מקום שבו נהגו לחגוג את חייו ופועלו של אדם חשוב או משפחה חשובה. בדרך מרתקת ויוצאת דופן, מרב בודקת באיוריה ובאופן הצגתם את הפרדוקס בין הסופיות של המוות להנצחה האין סופית, בין הרציניות לאידיוטיות, בין חד פעמי לבין יצירה מכנית עם חותמות שמעתיקות יצירה מקורית שוב ושוב. היא בוחרת להציג את השאלות האלה ועוד רבות אחרות ומעניינות סביב האימג’ החוזר בתצוגתה של נשים יושבות. נשים שיושבות אחת על השנייה ומסמלות דור על דור על דור שלנשים, הישיבה על ברכייה המנחמות של האמא או הסבתא, אישה יושבת כחפץ, מקום מכיל ושאלות שלוקחות אותך לכיוונם של דת, מעמד ועד זכרון אישי פרטי כילדה. מדובר בעבודת אומנות עם כל כך הרבה רבדים, שאלות ותשובות שרק עליה צריך לעשות כתבה נפרדת. התרגשתי והסתקרנתי ובעיקר קיבלתי המון המון השראה לאיך לגשת בכלל ליצירת אומנות מלכתחילה לפני יצירתה. מומלץ בחום!
ממש לא רחוק משם, ברחוב העמל 8, שוכנת גלריית ארט פורט המדהימה. תקשיבו, הסתובבתי בלא מעט גלריות בלונדון ובניו יורק והגלרייה הזאת לא נופלת מתערוכות שראיתי שם. מדובר בגלרייה מפוארת לאומנות פלסטית בעיקר, שהצליחה לחבר את שבוע האיור אליה מבלי להציג איור! שם התערוכה כבר מעלה שאלה – על מה מדובר כאן? “אמא בשלי לי מיץ גמדים”…. כשנכנסים מבינים שהתערוכה עוסקת בקוד מורס! מסתבר שממציא המורס – סמואל מורס היה צייר בעצמו שנתקל במקרה במדען שסיפר לו על הטכנולוגיה, או בעיקר על הרעיון. מורס שנדלק על הנושא, לקח את עולמו הויזואלי כצייר והפך את שיטת הנקודה והקו לתקשורת שרלוונטית לנו גם היום. האומנים בתערוכה לקחו את הנושא כל אחד לפירוש שלו וכדאי בהחלט לראות איך הם עשו את זה.
אם יש משהו שאני ממש אוהבת בסיורים כאלה, זה שיוצא לי לא רק לקבל השראה עצומה אלא גם להכיר אומנים שלא הכרתי קודם. קבוצת אומנים די חדשה כזאת בשם אוף טופיק היתה הגילוי המשמח שלי להיום. את התערוכה שלהם הם בחרו להציג, ולא במקרה, בבית הקולנוע הנטוש (מזה 17 שנה!!!) בקומותיה התחתונות של התחנה המרכזית החדשה. אני אהיה כנה ואספר שבאמת חששתי, זה נראה כמו סט מצוין לסרט אימה ישראלי אבל זה גם היה מרתק ומיוחד במינו. קבוצת אוף טופיק מתמחה בהפקת אומנות פומבית והפעם היא אצרה פוסטרים שאויירו תחת הנושא “פיל לבן” – הדרך הכי טובה לתאר את התחנה המרכזית בכללותה. בניין התחנה מתפורר תחתה ולא נתחיל בכלל לדבר על מרחבי הבטון העצומים שמתבזבזים להם שם בחשכה בעומקי האדמה מתחת להמולת האוטובוסים. בתיבות התצוגה המוארות שבהן נהגו להציג את הפוסטרים של הסרטים המציגים בקולנוע, הציגו האומנים את הפרשנות שלהם לפיל לבן. יצאנו לסיבוב מפחיד למדי באולמות הקולנוע הנטושים על הדרך ועד עכשיו קשה לי להאמין שמה שראיתי שם אכן קיים בתל אביב של 2019!
ישנן 79 תערוכות השנה בשבוע האיור ברחבי תל אביב, מאחורי כל אחד מהם, יש סיפורים מרתקים ואיורים עוד יותר מרתקים ומעוררי השראה. שווה בהחלט לקבוע סיור מודרך או לצאת בעצמכם עם מפת שבוע האיור לסיור. שבוע האיור יתקיים השנה עד ה-30 לנובמבר.
