באחד הימים היותר חמים של החורף הזה, ניגשה אלי הבכורה שלי (בת 8) ואמרה שהיום
בכל ארבעת שנות לימודי האופנה שלי בשנקר קיבלתי המון ביקורות, אבל ביקורת אחת אני לא
בין אם אתם בעלי עסק או עובדים במשרד פרסום והחלטתם שהפרויקט הבא שלכם יכלול ציורים,
נסו לדמיין איך מרגיש אדם ששותה את טיפות המים הראשונות שלו אחרי שנדד ימים ולילות
נראה שכוווווולם כבר כתבו, דיברו, בחשו וביקרו בתערוכה של השנה – לזכרה של רונית אלקבץ
הנה עובדה פסיכולוגית מעניינת: אם התחפשת לגיבורת על ודפקת פוזה בהתאם, לא רק תראי סופר
בשיא הרצינות עכשיו, האם זאת רק אני שנדמה לה שקם איזה פוליטיקאי יום אחד והחליט
בכל שישי יש מנהג בגן של הקטנה שלי (בת 3) שבו כל ילד בוחר לעצמו
יש מין כלל כזה בעולם הבלוגרים שממליץ להעלות פוסט כל כמה ימים. כמו בשביל ציור,
את הסיפור של סבתא שלי מהשואה אף פעם לא יהפכו לסרט והסיבה הפשוטה היא שמבקרי
פנו אליי לא מעט פעמים בבקשה להראות איך נראה תהליך איור. מתוך אלפי טכניקות בחרתי
אני חייבת להתוודות… אם יש משהו שאני ממש לא אוהבת לעשות, זה שופינג! כי עד
לא ברור אם בעקבות הטירוף סביב אנה ואלזה (פרוזן.. כאילו?), הוצפנו בשנתיים האחרונות בשלל צמות
אנחנו חיים בעולם של הפרעות קשב וריכוז. עולם שבו הקצב מסחרר ועודף המידע הוא אדיר.
