בכל שישי יש מנהג בגן של הקטנה שלי (בת 3) שבו כל ילד בוחר לעצמו ספר מספריית הגן ומביא אותו הביתה לקרוא עם המשפחה בסופ”ש. בשישי האחרון חזרה הקטנה הביתה בהתלהבות גדולה לקראת חשיפת הספר שאותו בחרה, וברעד של התרגשות היא פתחה את התיק והוציאה את – “שלגיה”! כמובן שלפני שהתיישבנו לקרוא אותו, רפרפתי בו קלות כדי להבין באיזו גרסה של הסיפור מדובר. כל כך הזדעזעתי ממה שראיתי עד שכשהבנות ביקשו שנקרא אותו יחד,התחמקתי וביקשתי מהן שיקריאו אותו בעצמן מהדמיון לפי הציורים שבספר.
לא מדובר חלילה בספר גס או שונה מסיפור השלגיה שאתם מכירים, למעשה הוא די דומה לסרט של דיסני, ששם אבל בדיוק שם, הבעיה שלי.
סרטי הנסיכות הראשונים של דיסני ולא רק הנסיכות, גם במבי, פינוקיו, דמבו ועוד מאותה התקופה הם סרטים חולניים בלשון המעטה. נכון שבתור ילדה הם היו קאלט גם אצלי, אבל זה רק בגלל שלא היה שום דבר אחר. מדובר בסרטים אלימים שמסתתרים מתחת למעטה של תמימות וציורים עגלגלים ומתוקים.יהיו אלה שיחלקו עליי כמובן אבל אין לי שום בעיה עם הסרטים המצויירים האלימים שיש היום, הם לפחות לא מנסים לטשטש את האלימות, היא פשוט נמצאת שם ולרוב היא די מצחיקה.
זה לא רק שהסרטים המצוירים אז היו חולניים ברעיונות שלהם אלא גם, וזה הכי גרוע, הם שתלו מסרים כל כך גרועים בדפוסי המחשבה של כולנו.
אבל בואו נניח לרגע בצד את הלינץ’ שהייתי רוצה לעשות עכשיו לוולט דיסני ונחזור לסיפורים עצמם.
שלגיה הוא סיפור שפורסם על ידי האחים גרים אי שם בתחילת המאה ה-19.
היפייפיה הנרדמת נכתב על ידי הסופר הצרפתי צ’ארלס פרול אי שם במאה ה-17, זה גם האיש שכתב את “סינדרלה”, “כיפה אדומה” ועוד.
כולם סיפורים שנכתבו ופורסמו לפני המאה ה-20! בעולם שבו נשים היו המין החלש והמתעלף, והגברים החזקים תמיד הצילו את העלמות חסרות הישע. זו היתה תקופה שבה נשים היו נחותות מגברים, לא היתה זכות להן בחירה, שלא נדבר בכלל על המילה קריירה. תפקידה של האישה אז התחיל והסתיים בלהיות יפה ולשתוק, להשאר בבית ולגדל ילדים.
נשים נחשבו אז כחלשות, קורבניות, עדינות ושבריריות ואלה דברים שעוברים מאוד בבירור כשקוראים את הסיפורים האלה אפילו היום. התחלחלתי רק מהמחשבה שרבע מהמסר הזה עלול לחדור לתת המודע של הבנות שלי ובחרתי לא להקריא להן את הסיפורים האלה יותר וגם לא להקרין להן את הסרטים הקלאסיים שעשו בעקבותם.
בתור אחת שכל העשור הראשון לחייה היתה אובססיבית לדמויות האלה, זה יצר אצלי בהמשך את תגובת האנטי הכי קיצונית שיש: אי שם בשנות התשעים, עם תחילת גיל ההתבגרות שלי, יצאו לטלוויזיה סדרות כמו “באפי ציידת הערפדים” ו”זינה הנסיכה הלוחמת”. זרקתי את כל הברביות שלי, לקחתי יתד ויצאתי להלחם בערפדים השוביניסטים ששלטו עד אז בעולם. גדלתי בבית עם שני אחים גדולים כך שבעיקר הושפעתי מהעולמות שלהם שכללו אופנועים, אומנויות לחימה, פוטבול, ג’יפים, פוגו וכל מה שלימדו אותי שבנים אוהבים. ההורים שלי חשבו שאני “גברית” מדי אבל אני רציתי להראות לכולם שבנות יכולות לעשות הכל כמו הבנים. ככל שהביקורות גדלו, ככה נהייתי יותר קיצונית.
לקח לי כמעט עשור מאז לאזן חזרה את רמות האסטרוגן שלי לנורמל, אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב את כל הדברים האלה.
היום כאמא לשתי בנות צעירות מאוד, אני מלמדת אותן שנשים הן לא פחות חזקות מגברים, אולי אפילו חזקות יותר. מבהירה להן עד כמה חשוב להשמיע את קולן, ולקחת אחריות על החיים שלהן. היום אם בחורה תאהב אופנועים, קראטה וכדורגל היא לא תיחשב פחות נשית, למעשה היא עלולה להיות אפילו די מרתקת.
מאז תחילת המאה ה-21, גם מישהו שם באולפנים של דיסני הבין שהעולם כבר השתנה ונולדו נסיכות כמו רפונזל ומרידה (“אמיצה”) שהצילו את עצמן בזכות חוכמה, שנינות ונקיטת יוזמה.
השיא עד כה היה (לשמחתי כשהבנות שלי כבר היו בעולם הזה) עם יציאת הסרט “פרוזן” או בשמו העברי “לשבור את הקרח” – אלזה שעשתה בית ספר לכל הנסיכות הענוגות לפניה, לא סתם בסיפור זה היא מלכה ולא נסיכה. הסרט צוחק על הקלישאה שרק אהבה אמיתית של נסיך היא שתציל את חייה, והרי בסוף הסרט, האהבה האמיתית היא בין שתי האחיות וגם זאת שהצילה את חייהן. מאז יצאה גל גדות עם הסרט וונדרוומן והפכה לסמל של מהפכה נשית אמיתית בעולם. היא מדברת בדיוק על כמה חזקה באמת אישה יכולה להיות מבלי לוותר על הרכות והנשיות שלה.
לשמחתי הגדולה הבנות שלי מעריצות גדולות של וונדר וומן ואלזה.
לשמחתי העוד יותר גדולה, אחרי שהסברתי להן למה אני לא אקריא להן את הספר “שלגיה”, הן הניחו אותו בצד וביקשו לראות שוב, בפעם המיליון, את פרוזן…
מהממת!, איך לא הסברתי גם אצלי למה לא רוצה להקריא, יש סיבה שפרוזן היה שובר הקופות הכי גדול של דיסני, גם הם כבר ידעו שמספיק ודי
אין ספק שמדובר בקלאסיקות, בדיוק באותה מידה שאין ספק שהן לא רלוונטיות להיום. אני חושבת שבהחלט יש מקום לסיפורים האלה גם היום, אבל אפשר לצרף להן שיח ולהסביר שפעם ככה חשבו שנשים צריכות להתנהג.
תודה מקסימה! אישית, אני מעדיפה פשוט גרסה חדשה ומעודכנת של הסיפור…
מסכימה עם כל מילה!
גדלנו על סיפורים ואגדות מזעזעים בהרבה מובנים, גם שובניסטים וגם בעלי מסרים אחרים בעייתיים ביותר.
כאמא לבנים קטנים, גם אני מחוייבת לבחור את המסרים שהילדים נחשפים אליהם ודי מאתגר למצוא סיפורים קלסיים ראויים
טוב אני לא מסכימה איתך שסינדרלה צריכה להכנס לרשימה הזאת היא הייתה ממש אמיצה ונחושה ולא הייתה קורבנה של הנסיך כמו שלגיה ואורורה אני לא אוהבת את הנסיכות החדשות בכלל לא את אמיצה לא את מואנה לא את הזאתי מאנקאנטו וגם לא ממש את אלזה גם את שלגיה ואורורה אני בכלל לא אוהבת אבל אני לא מסכימה שרק הנסיכות הטובות צריכות
להלחם ולהיות ”אמיצות כמו שאת קוראת לזה זה שנלחם החרבות זה לא אומר שהוא אמיץ