המסר האמיתי שהשאירה אחרייה רונית אלקבץ

נראה שכוווווולם כבר כתבו, דיברו, בחשו וביקרו בתערוכה של השנה – לזכרה של רונית אלקבץ במוזיאון העיצוב בחולון. הידעתם שמגזין ווניטי פייר בחר בתערוכה הזו כאחת מהתערוכות החשובות בעולם (!!!) לשנת 2018?? למעשה זה נדיר שיוצאת תערוכה בישראל במוזיאון שאינו מוזיאון אופנה שמציג תערוכה שקשורה ללבוש. התמזל מזלי והייתי בין קבוצת ברות המזל שהגיעו לתערוכה שלוותה בפאנל נשים מרתק ביום שישי 23/3/18.

את הפאנל פתחה האוצרת המקסימה של התערוכה – יערה קידר בהרצאה סופר מרתקת על  המהפכות שעשו נשים בהיסטוריה דרך הלבוש שלהן. ממש במקרה, המקצוע האהוב עליי בלימודי אופנה תמיד היה תולדות הלבוש, כך שרותקתי לכיסא מהשנייה הראשונה שיערה התחילה לדבר.

מה הקשר בין הנושא הזה לרונית אלקבץ? רונית האמינה, כך סיפרה יערה, שהבגד בפני עצמו מספר סיפור, מעביר מסר. היא האמינה שללבוש יש נשמה והתערוכה שאפה לספר את אותם סיפורים שהיו לבגדים של רונית. היופי אצל רונית היה שהיא לא פחדה לשחק דמויות לא יפות. תפקידים  של נשים בשולי החברה, שונות לחלוטין מהזוהר והיופי שהיה לה בחיים האמיתיים. את הסיפור שמספרים הבגדים היא הביאה איתה לתפקידים שלה בקולנוע, כמו למשל זוג נעלי אספדרייל (כמו מוקסינים), נעליים שאסירות נוהגות לנעול (נעליים מיוחדות ללא שרוכים). את הנעליים האלה נעלה רונית מבחירתה בתפקיד שלה בסרט “גט”. באחד הפריימים המצלמה התמקדה בנעליים כך שחדי עין יכלו לקשר את התחושה שהדמות “כלואה” בחיי נישואין שלא מרצונה.

רונית אלקבץ - האישה והאגדה
האיור שלי בהשראת המוזה הגדולה מכולן – רונית אלקבץ

יערה סיפרה על עוד נשים בהיסטוריה שהשתמשו בבגדים כשפה כי לא היה להן כלי אחר לתקשר דרכו. למשל מארי אנטואנט שהייתה סמל למעמד העשיר והעליון של צרפת במאה ה-18. מארי הייתה מלכה ואשת חברה. לא היה לה תפקיד או מילה בניהול המדינה אז. היא הפכה את הלבוש שלה לאייקוני בכך שהייתה יותר מפוארת ומנופחת מהגברים באותה התקופה. הגברים אז לבשו בגדים יותר מפוארים מהנשים ומארי אנטואנט הייתה בין הבודדות שהייתה מפוארת יותר. בארמון הרחיבו את כל הדלתות והמעברים כדי שהיא תוכל לעבור בהם עם השמלות הענקיות שלבשה.

במאה ה-19 עדיין לא היה שוויון זכויות בין נשים לגברים בעולם המערבי, אבל אחת הנשים שנאבקה למענו הייתה אמיליה בלומר שהייתה בין האמיצות הראשונות שלבשו מכנסיים. סגנון המכנסיים הטורקי שלבשה נקרא על שמה “מכנסי בלומר” אפילו. בתקופה שבה אינטרנט לא היה אפילו חלום, אחת הדרכים לתמוך במאבק למען שוויון זכויות היה להשתמש בסקלת הצבעים שייצגה את המאבק: ירוק, סגול ולבן. תכשיטים, אביזרים ושאר מוצרים עוצבו ונעשו בצבעים האלו להראות תמיכה במאבק וברעיון השוויון.

במאה ה-20, סחפה מדונה את כל העולם אחריה בטרנד אופנתי מרהיב שבו לבשה את המחוך כפריט לבוש לכל דבר. המחוך לאורך כל תולדותיו היה פריט תחתון ומוסתר. יש שאמרו שהיא עשתה זאת כפרובוקציה, אבל היא דגלה בחופש המוחלט של הביטוי העצמי עבור כל אדם בפני עצמו.

בסיום ההרצאה הצטרפו ליערה על הבמה רונית הבר – עורכת סלונה, הסטייליסטית דורין אטיאס ומייסלון חמוד – במאית שלמדה ועבדה עם שלומי אלקבץ. הפאנל עסק בשאלות תמיד עולות בנושא לבוש חושפני כמגדיר את הלובשת אותו. מה היא משדרת? בעד ונגד. שימוש בגוף הנשי בכדי להשיג מטרות אישיות, קוד לבוש בחברות שונות, שבירת הקוד כביטוי עצמי והחינוך לצרכנות דרך שימוש בגוף הנשי מול האחריות של עולם הפרסום ששולט במסרים הללו.

הפאנל היה מרתק וחשוב ואחד הדברים המעניינים שנאמרו שם היו כשדורין אטיאס סיפרה על רונית אלקבץ שידעה לתת את הכבוד הראוי לכל פריט לבוש, יקר או זול, פשוט או מחויט. היא ידעה להסתכל על כל בגד מעבר להיותו בד על קולב, ידעה ללבוש אותו נכון וליהנות ממנו. היא לא פחדה מה יגידו. היא חלמה להיות מעצבת אופנה ואף למדה את המקצוע בתיכון ותפרה פרויקט גמר (שהוצג בתערוכה). הפרויקט שלה, כך נאמר, נתפר ברמה של אופנת קוטור (אופנה עילית).

אני חושבת שאי אפשר לסכם את החוויה הזאת במילה אחת אבל דורין אטיאס בהחלט סיכמה את זה בצורה הכי יפה שאפשר.

Leave a Reply