המלאכים של סבתא

את הסיפור של סבתא שלי מהשואה אף פעם לא יהפכו לסרט והסיבה הפשוטה היא שמבקרי הקולנוע יאמרו עליו שהוא לא אמין – לא ייתכן שאדם הגיע קרוב למוות כל כך הרבה פעמים וניצל כל פעם! לך תסביר להם שהמציאות עולה על כל דמיון.

סבתי, שנושקת לגיל 90, אולי לא זוכרת מה דיברנו אתמול אבל את אותו הרגע, היום, התאריך –   19 למרץ 1944, היום שבו הגרמנים פלשו להונגריה היא לעולם לא תשכח!

רק שתבינו, להונגרים בתקופת מלחמת העולם השנייה, היה יתרון גדול. השלטון ההונגרי לא מיהר לגרש את היהודים כמו בשאר אירופה ולכן עד הרגע שבו נכנסו הגרמנים להונגריה, היהודים המשיכו בחייהם ולא רק, הם ידעו היטב מה מתחולל באירופה, הם ידעו על מחנות הריכוז ועל השמדת היהודים (שזה מדהים רק מעצם המחשבה על זה). מי שהיה לו שכל וכסף ברח. למשפחה של סבתי היה כסף אבל הם לא מיהרו לברוח. כנראה כי דווקא בשיא המלחמה הם התעשרו פתאום. אביה של סבתי שעבד במפעל טקסטיל עזב את עבודתו שם ופתח חנות בדים לסיטונאים תחת בעלות נוצרית כביכול ודווקא אז בזמן ששאר יהודי אירופה פוטרו מעבודותיהם והוכנסו לגטאות ומחנות ריכוז, דווקא אז הם התעשרו.

עד היום אני לא פעם מתלוצצת עם סבתי על המלאכים שלה, איך תמיד היא מוצאת חנייה במקומות שאף אחד אחר לא מוצא, איך היא תמיד מסתדרת במצבים שאחרים לא מצליחים. כנראה שהמלאכים שלה היו שם מזמן. הם היו שם להציל אותה כשהייתה בת 18 ועוד גרה עם משפחתה מחוץ לבודפשט. היא עבדה במפעל והרגישה שעליה לעזוב ומיד. מי שרצה לצאת משערי המפעל היה צריך להציג תעודות ולא הייתה עליה ניירת בכלל. היא הצליחה להסתנן דרך השומרים וברחה הביתה. אם היו תופסים אותה חיילים גרמניים בחוץ ללא ניירת היו יורים בה מיד אבל המלאכים היו לצידה כנראה והיא הגיעה לביתה בשלום. אחרי שבוע נודע לה שכל 400 הנשים שעבדו שם במפעל הובלו כמה ימים אחרי בריחתה למותן בגרמניה.

היא ביקשה ממשפחתה לברוח מיד אבל הם סירבו ויומיים אחרי כן לקחו את אביה. היא בכתה במשך יממה שלמה בידיעה שלא תראה אותו שוב לעולם.

אחר כך קראו לכל הנשים להתייצב באצטדיון ענק ומשם הובילו אותה ואת אימה ברגל קילומטרים רבים עד לגבול עם גרמניה (אוסטריה של היום, אז שטח גרמני). בדרך היא חלתה מאוד וסבלה משלשולים חריפים ופצעים מהנעליים ובכל זאת לא הפסיקה לחשוב עד כמה הנוף יפה מסביבה, כזאת היא סבתא שלי…

אמא שלה חשבה שהיא השתגעה, ימים על ימים הם הלכו, מסריחות ופצועות, וסבתי כל ערב סירקה וסידרה את שיערה כאילו היא יוצאת לבילוי. אבל סבתא שלי הרגישה שזה יום אחד יציל את חייה. והיא צדקה.

מועלים לרכבת לגרמניה
תחנת הרכבת בגבול אוסטריה – היהודים הועלו לרכבות לגרמניה להשמדה

כשהגיעו לתחנת הרכבת בגבול הופיע המלאך השני. סבתא שלי ראתה שלט שכתוב בו גבול גרמניה ומשהו בתוכה זעק “לברוח, עכשיו”! היא נפרדה מאימא שלה בפעם האחרונה. על אף שהייתה בת 18 היא נראתה ילדונת ולכן אף אחד לא הרגיש כשהיא עברה בטבעיות למקום שבו ריכזו את כל הילדים. עטויה במעיל אדום עם פרווה, שיער בלונדיני מטופח ומסודר, היא פלרטטה עם חייל גרמני צעיר ועל הדרך סיפרה לו שהיא בכלל תחת ההשגחה של שבדיה (מי שהיו לו ניירות מארצות מסוימות קיבל הגנה של אותה מדינה). בלי לבדוק אפילו ,החייל העביר אותה למקום שבו ריכזו את היהודים, יוצאי שבדיה. עדיין מצחינה מהשלשולים שסבלה מהם כל הדרך היא מצאה לעצמה מקום בקצה האולם. ואז המלאך שלה נכנס. קראו לו ראול ולנברג וכולם ידעו שהוא יכול להציל אותם. אבל הוא לא באמת יכול להציל את כולם. “אני חייב להציל את הצעירים קודם כדי להציל את העם היהודי” אמר. ואז ניגש ישירות לסבתי ורשם את שמה. בזכותו למחרת היא כבר עלתה על הרכבת לבודפשט.

אני אחסוך מכם את הסיפור על רכבת עמוסה באנשים, שבמקום לנסוע 3 שעות נסעה 65 שעות בגלל ההפצצות בדרך. אני אחסוך מכם את הפרטים על היעדר השירותים והמזון ועל הצחנה שאפפה את סבתי מהדיזנטריה שלה. היא הייתה כל כך חולה שכשהגיעו סוף סוף לבודפשט לאורוות סוסים, שם חילקו להם לחם יבש, הגיעה מלאכית שלישית והאכילה אותה. עד היום סבתי לא בטוחה אם זה היה חלום או מציאות.

מובלים ברחובות בודפשט
היהודים מובלים ברחובות בודפשט. הקהל מסביב לועג ויורק עליהם. רוב היהודים הובלו לדנובה שם הוצאו להורג ונזרקו לנהר

הם הלכו שעות רבות עד שהגיעו לבית שאליו הוכנסו. בין כל האנשים ברחובות שעמדו וירקו עליהם בדרך, ניגשה אליה המלאכית הרביעית, בחורה נוצרייה שלמדה איתה באותה כיתה. היא ביקשה לעזור לה וסבתי רק ביקשה ממנה תחתונים נקיים. מחוץ לאותו הבית שהם הובלו אליו היא פגשה באדם שהכיר אותה מילדות. זה היה המלאך החמישי שלה. על אף האיסור להתקרב אליהם הוא לקח את הסיכון וניגש אליה. הוא הציע לה את עזרתו והיא ביקשה ממנו שימצא ויודיע לדודים שלה על מיקומה. דודתה הייתה נוצרייה ועבדה במערכת של אחד העיתונים אז. המלאך שלה מצא אותה והביא את דודתה אליה. הבן שלו, שיקבל כאן תואר המלאך השישי, הגניב לה לאותו הבית תה כל יום עד שהבריאה. דודתה הגיעה לראות אותה וסיפרה לה שהיא גרה בצד השני של הנהר, על ההר (בודה). המלאך השישי שלה הוא גם זה שעזר לה לברוח מאותו הבית. הוא סימן לה כשהשומר היה בשירותים והיא חמקה החוצה. ללא ניירות וללא טלאי צהוב היא יכלה למות בכל רגע נתון אבל הייתה חכמה מספיק בשביל ללכת את כל הדרך ברגל ולא להיתקל בחיילים בדרך.

היא הגיעה לבית דודיה על ההר, שם חיכו לה הדודים, כל אחיו של אביה (היחיד שלא ניצל). הם נאלצו להתחבא יחד בעליית הגג בשקט מוחלט כי השכנים מסביב ידעו שגרה שם אישה אחת, אלמנה.

בגלל מיקומו האסטרטגי של הבית, הגיעו יום אחד קצינים גרמניים ודרשו להפוך את הבית למפקדה שלהם. עשרה קצינים נאציים או יותר ולמעלה בעליית הגג משפחה יהודית שלמה! עשתה המשפחה בחוכמה וירדו כולם למטה. מאותו הרגע תוך לקיחת סיכון יומיומית, הם התחזו למשפחה נוצרית שברחה מהכפר וכעת מתאכסנת שם בחסד האלמנה. הקצינים שבנס שלא יתואר לא בדקו לעולם את הסיפור הזה ולא את הניירות שלהם, הם פשוט האמינו וכך למשך תקופה לא קצרה הם חיו כולם יחד באותו הבית!!

אחד הקצינים הנאציים התאהב בסבתי וביקש לצאת איתה מדי יום. אם היא הייתה נראית איתו ברחוב, סיכוי טוב שהייתה נחשפת מיד ומוצאת להורג במקום. היא נאלצה לסרב לו באלגנטיות מדי יום עד שיום אחד הקצינים נאלצו לעזוב. הצבא הרוסי פלש לבודפשט והדף את הגרמנים. כשהחיילים הרוסיים הגיעו לבית וגילו את המשפחה היהודית, הם דיברו איתם יידיש ומיד נכנסו לגור במקום החיילים הגרמניים. החיילים הרוסים דאגו להביא אוכל לבית. כל כך הרבה אוכל שאת חג המולד הם חגגו כולם בפאר גדול ובארוחת מלכים.

בפברואר עזבה סבתי את בית דודיה, היא ידעה שהיא צריכה להמשיך להיות בתנועה אפילו שהצבא הרוסי שלט ברובו בבודפשט. היא הגיעה עם חברתה לדנובה, אבל כל הגשרים נהרסו בהפצצות והם חיכו שם בקור של מינוס 20 לסירה שתעזור להם לחצות. בלילה יש עוצר של הצבא הרוסי, מי שנתפס בחוץ, מייד יורים בו. ואז הגיע המלאך השביעי שלה.

המלאך שהשיט את הסירה לא מיהר לקחת אותה ואת חברתה אבל בדרך שעד היום סבתי לא יודעת להסביר, היא שמרה אצלה את נעליו של אביה שהוכנו בעבודת יד נדירה והציעה לו אותם תמורת הסעה בסירתו לצד השני של הנהר. הוא הסכים וכך שוב, ניצלו חייה.

דנובה
נהר הדנובה בבודפשט, כל הגשרים נהרסו בהפצצות

את הסיפור שבו אחיה היחיד סירב להכניס אותה לביתו אני לא אספר כאן. סבתי ידעה להסתדר וקיבלה מקום בבית חברתה בבודפשט. זמן לא רב אחרי כן, היא פגשה ברחוב את מי שלימים יהפוך להיות סבי. הוא לא ממש התייחס אליה עד ששמע שהיא מנגנת בפסנתר. משם כל השאר באמת היסטוריה.

על כל המלאכים של סבתא בדרכם לארץ והגיעם לכאן אני אשמור ליום אחר,

היום אני מכבדת אותה על היותה גיבורה אמיתית, אמיצה, חזקה ומלאת אור. בזכותך ובזכות כל המלאכים שלך אני כאן!

סבתא מרי
סבתא מרי – האישה והאגדה עם גאיה, הנינה השמינית שלה